זה החלק שאמא תמיד הסתירה מכולם, רק אני ידעתי את הפרק הזה בחייה, שכן אמא ברגע ששמעה את דבר האסון, הבינה שהאסון שלהם הציל אותנו מאסון. אז לא ידעתי שצל מרחף לנו מעל הבית. לימים ישבתי עם אמא שלי והיא סיפרה לי. היא פרשה בפני את החלק שנעלם ממני, זה שקרה כמה שנים לפני שיכולתי להבין שאמא שלי לא מה שחשבתי. היא סיפרה לי על השליחות בצרפת, על השעות הארוכות שהיא הייתה מחוץ לבית בהתלהבות מטורפת איך הקימה שם תיכון יהודי, ויזמה פרויקטים.

"עוד לא נולדת…", היא מחייכת ולרגע קו של עצב בעיניים שלה. "אילו היו ימים של סיפוק אדיר, בניתי בחוץ וכמעט שכחתי לבנות את הבית שרק הקמנו…." כמה הייתי רוצה עכשיו לשמוע אותה שוב. לפני חודשיים כשקפצתי לבקר אותה, היא גערה בי: "את מגזימה, הבנות שלך היו לבושות זוועה השבוע והשיער שלהן, דחוף למספרה".
ולא הקשבתי לה רק כעסתי על הביקורת שהיא מעיזה להטיח בפני. נשארתי בחדר שלי כל הלילה. שכבתי פרקדן במיטה ומחזרתי כל שיחה עם אמא שעוד לא נגרסה. גם דמעות היו שם.

אמא שלי, מי היה מאמין שאבוא לגור בבית שלך?
אח, זוכרת אימא, שהחלטנו לעבור דירה לדרום הרחוק? כי אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לישוב הזה בדרום. איך נסענו עם הרכב בכבישים ריקים, וראינו קצת עננים לבנים בתוך החום הכבד ששרר, ונכנסנו לישוב שנדמה שכולם ישנים בו, ישוב רדום לגמרי. חזית הבתים בצבע חום מנומנם. ובעיקר השקט. מה שתפס לי את האוזן היה השקט. פתחתי את חלון הרכב, כדי לשאוף אויר צח ומה שקיבלתי היה משב מהביל. ביחד איתה גל של חרטה כבדה. רק כשהתקרבנו לחזית הבית שאותו חשבנו להשכיר נרגעתי. פסטורליה מושלמת בתוך החום הכבד והמהביל, רק אז הגיעו לאוזניים הקולות של האיזור, ילדים על אופניים, שכנה שצועקת מהחלון לשכנה אחרת ושואלת אם יש לה כוסות חד פעמי. חייכתי.

"שלום", היא קיבלה את פנינו, וגם קיבלה צורה, כי עד אז הכרתי אותה רק דרך הטלפון שלה. הקול העדין נדבק למראה שלה. אישה צעירה קטנת קומה. ריח של עלים ירוקים מהולים בדשא ירוק שנקצץ, פרחים אדומים שפס סגול עובר בדיוק באמצע העלים. ואפילו ערסל קטן עשוי חוטים דקים מברזל שהתחברו לשני עמודי מתכת.
החצר הקטנה הזאת טופחה ביד אמן בידיה של אישה מתוקה ושברירית בשם עדנה. "תמיד חלמתי על בית קטן בישוב שיראה כמו מתוך ספר אגדות", היא שיתפה אותי, וגם הסבירה לי שלצערה הגדול היא נאלצת לעבור דירה לעיר הגדולה. "בעלי קיבל הצעה שאינו יכול לסרב לה", היא סידרה את המטפחת הצבעונית שהיתה מעוטרת עם פרחים קטנים מעשה ידיה להתפאר. ומיהרה להגיש לנו לימונדה בייתית בתוספת עוגיות חלבה שהריחו נפלא, וכמו אישה מן השורה ביקשתי ממנה את המתכון, והיא הקטנה מיהרה למגרה ושלפה משם פנקס ועט ורשמה לי. עולם הפוך, לא יכולתי שלא לגלגל את המחשבה הזאת בראש שלי, הנה אישה שחולמת להתגורר במושב ונאלצת לעבור לעיר, ואילו אני….

ועדיין יש קסם בישובים מרוחקים, תמיד נדמה לי שהשמיים קרובים יותר אליך במקומות האלו, שהתפילות עולות הישר לשמיים. הזיכרון של הביקור באותו יום במושב התלווה לזכרון שלי ככלה צעירה. נשואה טריה שחיפשה איך לבנות את החיים שלה כלכלית. התחתנתי שישה חודשים אחרי שסיימתי את הלימודים בסמינר עם תעודות בספרות ובייעוץ חינוכי, בהצטיינות יתרה. לא נדרש לי זמן רב כדי להבין שהתואר לא מאפשר לי לעשות דבר חוץ מאשר לפנות לעבודת מזכירות רפואית. כשפנו אלי מהישוב בדרום, והציעו לי משרה, ידעתי שאצליח סוף סוף לשלב את שני הכישרונות שלי למשרה רווחית. "אני חושבת שכדאי לנו ללכת על המהלך", הסתכלתי על הבעל שלי. בחור ישיבה עדין נפש ועדין מראה, אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו, התפעלתי מהצורה בה דיבר, והתנהג. יצאתי משם מוקסמת וידעתי עמוק עמוק בתוך הלב שזכיתי. אמא שלי התעקשה שנתחתן שישה שבועות לאחר האירוסין ולא הבנתי למה. רק בהמשך אבין ואדע.

ויום החתונה לא ישכח ממני, אמא זוהרת כולה, אולי בגלל הנצנצים שעיטרו את שמלתה אבל לא, הזוהר נבע מהעיניים שלה, הם זרחו למרחוק. היא הייתה כל כך מאושרת להוביל אותי לחופה, הסתכלתי עליה, וידעתי שהיא שותה עכשיו כוס מילקשייק של אושר. "ילדה שלי, אני רוצה להגיד לך דבר אחד חשוב, גם אם תבקשי ממני להוריד לך את הירח תדעי שאני יהפוך את העולם ואוריד לך אותו בסוף גם אם הירח יהיה סיני וזול, אביא לך אותו. צחקתי כי אמא שלי הייתה בעיקר אישה מעשית, היא תמיד דאגה לעשות את הכל לפי הספר, כמו שצריך. היו רגעים שהרגש הבליח בין העשייה. בימי חמישי תמיד עם דף המטלות, והוי שהיא סימנה, ולא הייתה מאושרת ממנה כשהיא הגיעה לסמן וי על עוד מטלה שבוצעה.

אמא , עכשיו סימנת וי אחרון? הגוף הגיב שוב בצער עמוק ועצוב האם אצליח להרגיש אי פעם שוב רגע של שמחה נקיה? ונזכרתי בפחד שלי לספר לה שאני עוזבת אותם ונוסעת לישוב בדרום. אמא אהבה שאנחנו גרים קרוב אליה, הם שכרו לנו יחידה קטנה לזוג צעיר, והסידור בעיניה היה מושלם. לא ידעתי מה תהיה דעתה של אמא על תוכנית המעבר שלי, ולכן העליתי את הרעיון רק לאחר שבועות של תחקירים, רק לאחר שדיברתי עם נעמי עשרים פעם ביום, ושלחתי לך שאלונים מטורפים, והצקתי לה, ועדיין היא ראתה בנו שוכרים מושלמים…רק אחרי שהבנתי כיצד יישאר לי די והותר כסף כדי לפתוח בחיים עצמאיים. רק אז- באתי אליה. ליתר דיוק הזמנתי אותם לארוחת ערב חגיגית.

"אמא, אני כלה צעירה ותהיה לי חוויה לארח את ההורים שלי", אמרתי להם כשתוית שקרנית נתלה לי על הזרוע כמו המגבת איתה שלפתי את תבנית הפאי מהתנור. "ולמה את מזמינה אותנו לארוחת ערב?את צריכה משהו? אמא שלי צחקה, והתלהבה ודקירות של מצפון דקרו לי עמוק בבטן. אני משקרת לה? במסווה של אוכל???
המצפון גרם לי לפתוח ספרי בישול ולחפש את המתכונים הכי מסובכים כאלו שגרמו לי לעמוד במשך שעות במטבח ולערבב, ולהקציף החלטתי לפתוח את הארוחה עם סלט חלומי וגרעיני חמניות ברוטב צ'ילי, ולעטר אותו בתלתלים של בטטה כתומה. המנה העיקרית כללה דג דניס אפוי בלימון ועשבי תיבול על מצע של פירה ארטישוק במרקם חלק ולקינוח נזכרתי בעוגת גבינה שהכינה מיקה אורחת שלנו מאיטליה שאת ההדגמה שלה אי אפשר למחות מהזיכרון, הגבינה כללה שני עיגולי עוגת גבינה דקים, ובאמצע היא הניחה מרקחת תותים מבושלים על קרפ היא סגרה את העוגה בקרם וקישטה בעיטורי שוקולד, ורק כשפרסו את העוגה התגלתה ההפתעה של התותים באמצע, פשוט מעדן.

ככה עמדתי יומיים במטבח, עד ששכחתי בעצמי את מטרת הפגישה. לרגע הייתי הבת הטובה, כלה טרייה שהחליטה לארח את ההורים שלה לארוחת ערב ראשונה, שלחתי את בעלי לפחות עשרים פעם למכולת, תקנה עוד לימון, וחסר לי שומשום ומה עם הקצפת קנית את הסוג הלא נכון. המטבח היה עמוס בריחות שהתערבבו להם בכיף באוויר, כשאמא ואבא הגיעו, המפה המשובצת שקיבלתי מתנה מדודה שלי היתה פרושה על השולחן. "שבו, שבו", התרגשתי, לרגע הייתי שוב הילדה שרוצה לשמח ולרצות את ההורים שלה. הסתכלתי עליהם, אבא ואמא חיים בכבוד הדדי, אבא חיכה שאמא תתיישב קודם רק אז שלף את הכסא שלו. "עבדת קשה", אמא שלי ליטפה בעיניה את המגשים, והקערות, היא אהבה את מה שהיא ראתה. "נו, ברוך השם שזכינו לרגע הזה", אבא שלי חייך והזוהר בעיניו האיר לי את כל הלב. "נו, נטילת ידיים?" בעלי תפס פיקוד, עמרם, ככה קוראים לו, על שם הסבא רבא שלו. הוא התרוצץ בין כולנו מנסה לאזן את הדממה שלרגע נחתה בינינו. "היא עבדה כל היום, הגברת החרוצה שלנו", הוא השוויץ באשתו. ושמחתי.

אפילו את הלחם אפיתי, לחם מחמצת עם אגוזים, קולות התפעלות, ומחמאות זרמו באוויר מתי אספר להם? אחרי המנה העיקרית, ונשבור את הלחץ עם קינוח? לפני… המחשבות רצו לי בראש, והידיים שלי התחילו לרעוד. "אמא, אבא אני חייבת לשתף אותכם", פתאם זה נפלט לי. קיבלנו הצעה שמצאה חן בעינינו, ואנחנו עוזבים לדרום
הם המשיכו לאכול כאילו לא זרקתי עכשיו פצצה בחדר. "וואו," אבא פלט, והסתכל לעברינו. "אנחנו לא עוזרים לכם מספיק?" אמא שלחה בי מבט מבולבל. "אמא, אין לנו תלונות, חס וחלילה אבל חשוב לנו להיות עצמאיים." אמא שלי שתקה, ואבא שלי ניסה לשאול שאלות ענייניות, עד שלב הקינוח הרגשתי את האוויר נע בגלים מוזרים כאלה.  ידעתי שאמא שלי בהלם, ידעתי שהיא לא שמחה עם ההחלטה שלי. שמעתי אותה שואלת: איך את משאירה אותי כאן לבד. "נבוא כמובן לבקר בשבתות", מיהרתי להגיד ופעם בשבוע אמא ניפגש ונצא כמו תמיד לשוק. וסידורים, אולי נשאר לישון אצלכם ונחזור למחרת. "נו, שוין, העיקר שיהיה בהצלחה", אבא שלי חתם את השיחה.

האוכל היה נפלא, אמא שלי, ניערה את הפירורים שעפו לה מהקרם שניט על הגק'ט החגיגי. התגובה שלה הטרידה אותי, העדפתי לשמוע אותה מתחננת, צועקת, ככה מתקפלת מהר. יהיה טוב, אמא, יהיה מקסים, אני מרגישה שזה הדבר הנכון. היא לא הסתכלה לי בעיניים, רק לחשה…הכי חשוב המשפחה, גם אם זה נשמע לך קיטש.
כמה שהיא צדקה, אני מרגישה שהמשפחה נפרמת לנו מאז שהיא לא פה. היא היתה התופרת של כולנו. בסופו של יום החוט היה אצלה.